משנת ארץ ישראל על משנה חולין ו׳:ד׳

« משנת ארץ ישראל על משנה חולין ו׳:ג׳ משנת ארץ ישראל על משנה חולין ו׳:ה׳ »

4 שָׁחַט מֵאָה חַיּוֹת בְּמָקוֹם אֶחָד, כִּסּוּי אֶחָד לְכֻלָּן. מֵאָה עוֹפוֹת בְּמָקוֹם אֶחָד, כִּסּוּי אֶחָד לְכֻלָּן. חַיָּה וָעוֹף בְּמָקוֹם אֶחָד, כִּסּוּי אֶחָד לְכֻלָּן. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, שָׁחַט חַיָּה, יְכַסֶּנָּה, וְאַחַר כָּךְ יִשְׁחֹט אֶת הָעוֹף. שָׁחַט וְלֹא כִסָּה וְרָאָהוּ אַחֵר, חַיָּב לְכַסּוֹת. כִּסָּהוּ וְנִתְגַּלָּה, פָּטוּר מִלְּכַסּוֹת. כִּסָּהוּ הָרוּחַ, חַיָּב לְכַסּוֹת:

פירוש משנת ארץ ישראל על משנה חולין ו׳:ד׳

4 לפי כתב-יד קופמן

5 שחט מאה חייה במקום אחד כיסוי אחד לכולם לכולם – נכפל ונמחק. המחלוקת ההלכתית במשנתנו היא האם הכיסוי צריך להתבצע מיד אחרי שחיטת כל חיה או כל עוף, או אפשר לדחותו לסוף השחיטה של כל החיות. בתחום האידאי השאלה היא של כללי טקס, האם אנו רוצים להעניק לכיסוי הדם מעמד של מצווה העומדת בפני עצמה, חשובה ומהודרת, או שמא זה סיום טכני של השחיטה. אבחנה זו מאפשרת לצרף את כל מחלוקות המשנה ליחידה לכידה אחת. מאה עופות במקום אחד כסויי אחד לכולם – בסוף השחיטה יכסה את כל הדם. חיה ועוף במקום אחד כסוי אחד לכולן – כמקודם, כיסוי דם אחד בסוף מעשה השחיטה. רבי יהודה אומר שחט חייה יכסה ואחר כך ישחוט את העוף – אחרי כל שחיטה כיסוי, כל מצווה בפני עצמה, וממילא גם לכל כיסוי כללי טקס. שחט ולא כסה וראהו אחר חייב לכסות – החובה מוטלת על השוחט כחלק מהשחיטה, אך אם עשה זאת אחֵר השחיטה כשרה, וכן בספרא אחרי מות פרק יא ה"ד, פד ע"ג. בבבלי גישה הלכתית שונה במקצת: "מעשה באחד ששחט, וקדם חבירו וכסה, וחייבו רבן גמליאל ליתן לו עשרה זהובים" פז ע"א. הבבלי משקף את הגישה הדתית: אנשים נאבקים על הזכות לבצע את המצווה, ואם כיסהו אחר יש בכך משום גזלה. מן הסתם היו גם יהודים כאלה שנאבקו על הזכות לבצע מצוות, ברם לעולם לא נדע האם סיפור זה משקף את המציאות או את שראו חכמים כראוי להיות.

6 כיסה וניתגלה פטור מלכסות – בכך המשנה מפגינה שהעיקר הוא עצם מעשה הכיסוי. אין כאן חשש מיתי מהדם, או צורכי ניקיון, אלא מצווה לכסות, ואם ביצע את המצווה יצא ידי חובה, בלי קשר לשאלת גורלו של הדם. כסתו הרוח חייב לכסות – גם כאן המצווה איננה שהדם ייעלם או יכוסה לבד, אלא שאדם יטרח ויבצע את המצווה. לא התוצאה עיקר אלא המעשה. התוספתא מוסיפה הלכות שונות בעניין, ואחת מהן חריגה: "השוחט ובלעתו הארץ פטור מלכסות, כיסתו הרוח חייב לכסות" פ"ו ה"ז, עמ' 508. אם כן בליעת הארץ מייתרת את המצווה, ובכל זאת יש חשיבות לתוצאה. כפשוטה התוספתא מציעה שתי גישות שונות במשפט אחד. קשה להניח שזו מחלוקת אלא שהכלל אינו כלל; כנראה היו גישות שונות, והתוספתא נקטה עמדת ביניים.

7 התוספתא מוסיפה עוד הלכה המשקפת את כללי הטקס: "המכסה את הדם יכסנו ביד, ואל יכסנו ברגל, שאין עושין את המצות עראי" פ"ו ה"י, עמ' 508. "עראי" הוא ההפך מטקס מכובד, כמו שפירשנו. הביטוי "שאין עושין את המצות עראי" הוא יחידאי בספרות התנאית והאמוראית, אך נעשה בו שימוש בספרות מאוחרת יותר. בלשון הספרא: "שלא יהו מצוות בזויות עליו" אחרי מות פרק יא ה"ז, פד ע"ג.

« משנת ארץ ישראל על משנה חולין ו׳:ג׳ משנת ארץ ישראל על משנה חולין ו׳:ה׳ »